*בין 2 מלחמות – ממלחמת יום הכיפורים ועד היום.* ( כל מה שאני
כותב כאן הוא מזוית ראייתי בלבד, אינני מתכוון להיות אובייקטיבי והתיאורים הם כמיטב זכרוני)
נכתב על ידי באוגוסט 2019 במהלך אשפוז בבית החולים מאיר בכפר סבא
*פרק 1*
התעוררתי , על גבי מיטה מתכתית ,במרכזו של חדר שהיה מואר בעצמה .
אחות שראתה כי פקחתי את עיני ניגשה אלי ושאלה אם אני יודע היכן אני נמצא ? עניתי לה בזהירות בבית חולים? אתה זוכר מה קרה לך? עניתי בשלילה בתנועת ראש שלוותה בכאבים. רעייתי נכנסה לשניות לחדר ככל שהתירו לה.
האחות שפנתה אלי ראשונה אמרה כי אני נמצא במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים.
כל שהיה מרגע שהגענו למיון בבית החולים נמחק כלא היה ואת ההשלמות עשיתי מאוחר יותר בעזרת אשתי , הרופאים והאחיות.
בינתיים האור מתיקרת החדר הכאיב לעיני וביקשתי להנמיכו ואף שהאחיות עשו זאת הכאבים בעיניים , בעורף ובגוף לא חדלו,
מספר רופאים נכנסו לחדר ובדקו את התגובות הפיזיות שלי ואת היכולת הקוגניטיבית שלי.
רק נוכחותה של אשתי חיברה אותי למציאות, שאם לא כן הייתי מדמיין דברים הזויים.
שקעתי חזרה תוך שאני נזכר ביום 14 לאוקטובר 1973. יום לאחר מתקפה של הארמיה ה-3 על מערך הטנקים הישראלי ( ככל שניתן היה לכנות את מספר הטנקים שהחזיקו את הקו מערך) .
יצאנו 3 זחל”מים, ו- 2 ג’יפי תולר לסיור על מנת לראות האם יש כוחות של הארמיה ה-3 בשטח.
לפתע ממושי ( אברהם לזרוביץ לימים אל”מ אברהם לזרוביץ ז”ל שנהרג בלבנון) הוריד את ידו על ראשו של הנהג . האינטרנאש בלם
ונכנסנו מאחרי תלולית עפר.
קפצנו מהזחל”מ והתפרסנו מאחרי אותה תלולית , כאשר לפתע מאחרי תלולית אחרת מולנו הגיח ועלה טנק מצרי , הטנק ירה פגז לעברנו, אך עקב המרחק הקצר ביננו (פחות מ- 50 מטר הוא החטיא והפגז נחת מאחרינו לאחר מכן הטנק החל לרסס את השטח באמצעות מקלעים. ניסיון לפגוע בטנק באמצעות בזוקות הוכח כבלתי יעיל , התולרים התפצלו מאיתנו, עוד קודם לכן והנשק היחידי היה בעצם נוכחותנו.
לפתע הרגשתי כאילו גופי מרחף ומוטח בעצמה בקרקע. שמעתי חרחור על ידי ורציתי לומר כי יש על ידי פצוע , אלא שהסתבר לי שהחרחור יצא מגרוניי ויחד עימו פרץ של דם.
נגררתי חזרה לזחל”מ שפינה אותי יחד עם ממושי וסמל מבצעים אריה ליאון כץ ז”ל .
מנקודת הפינוי הוטסנו באמצעות מסוק למיתלה , שם הסתבר לי שאריה כץ נהרג מאותו ירי מקלעים. משם פונינו במסוק לרפידים ומרפידים במטוס פצועים לנתב”ג.
* ההמשך ביום אחר ***בין 2 מלחמות- ממלחמת יום הכיפורים עד עתה **
חלק 2** הטיפול בפציעה** ( כל שאני כותב כאן הוא מזוית ראייתי בלבד והתיאורים הם סובייקטיביים כפי שאני זוכר )
מטוס הפצועים נחת בנתב”ג, ורופאים צבאיים מיינו את החיילים שנפגעו, על פי דרגת החומרה של פציעתם.
ההוראה שהתייחסה אלי הייתה להעבירני באמבולנס לבית החולים תל השומר , שם אושפזתי בביתן 12 ( מרבית מחלקות ביהח שכנו בקסרקטיני הצבא הבריטי , אשר בחלקם שוכן כיום המוסד הגריאטרי גלעד)
מאחר ונחשבתי כפצוע בינוני/קשה החלו מספר רופאים מדיספלינות שונות לבדוק אותי בינהם פרופ’ רמון מי שהיה ראש מערך הפה ולסת בבית החולים, אשר עשה כל שביכולתו לתקן את הלסת השמאלית שלי שרוסקה לחלוטין וכפי שאמר לי אז ” אלוהים אוהב אותך” , אך הבעיה הגדולה יותר הייתה במרכזי העצבים בצוואר .
רופאים מכובדים מביה”ח ( לא אציין את שמם, אך עד היום בדיעבד אני שמח שלא נשארתי לטיפול בידיהם) הקדישו זמן מועט לבעיות שנוצרו, חומרת הסימנים כפועל יוצא של הפגיעה ואפיונה.
הבעיות הרפואיות החמירו והיה לפחות רופא אחד ( מבית חולים אחר ) אשר אמר לאימי ז”ל כי ככל הנראה אשב בכסא גלגלים לשארית חיי.
בעקבות זאת אימי קבעה פגישה אצל פרופ’ בלר רופא משכמו ןמעלה מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בהדסה עין כרם, אשר הורה לאשפז אותי מיידית בבית החולים.
המחלקה בבית החולים הייתה הטובה בארץ , שם אופיינו שברים בעמוד השדרה, שנגרמו מרסיס שחלף בצווארי ולמזלי לא פגע בחוט השדרה, אלא רק בחוליה שנשברה לכמה חלקים.
וכך ביום חורף מושלג, שהיתי בבית החולים כאשר רופאי המחלקה החליטו לאחר בחינת האופציות העומדות בפניהם שלא לנתח אותי .
החלטה כזו הייתה החלטה הרת גורל עבורי שכן כישלונה היה מותיר אותי במצב רפואי קשה.
השיקול המרכזי שלהם היה , עצם היותי בחור צעיר ויש סיכוי יותר מסביר כי השברים בקיבוע מתאים יתאחו בתהליך טבעי ששום תהליך מלאכותי אינו יכול לחקות .
בעקבות ההחלטה צווארי קובע באמצעות 4מעמד מיוחד שכונה 4 פוסטר עימו הלכתי לישון , להתרחץ במשך חודשים ארוכים.
צילומי הרנטגן אחרי כמה חודשים הוכיחו מעל לכל ספק כי השיקול של רופאי המחלקה הנוירוכירורגית בהדסה עין כרם, פרופ’ בלר, פרופ’ שליט פרופ’ סהר היו נכונים ועדיפים על כל פרוצדורה רפואית חודרנית.
אחד מאותם רופאים מבית חולים תל השומר ראה אותי כאשר הייתי סטודנט, שאל לשלומי ונראה היה שהאירועים נשכחו ממנו ואני לא מצאתי לנכון להזכיר לו את הדברים שהיו, שכן לא היה בכך כל תועלת או ערך מוסף.
*** חלק שלישי לימודים אקדמיים – הפקולטה למשפטים*** בהמשך
ביום אחר***
***בין 2 מלחמות – ממלחמת יום הכיפורים ועד עתה**
* פרק 3 הפקולטה למשפטים***
אט אט יחד עם השיפור בהשלכות הפציעה עלתה השאלה מה ארצה ללמוד? האופציה שלא ללמוד כלל לא הייתה קיימת.
הורי ניסו להשפיע ולכווני ללמוד לימודים בקשת שנעה לה מלימודי רפואה ועד תחומי הנדסה שונים. זו הייתה אותה תפיסה על פיה כדאי ללמוד מקצוע בינלאומי שיאפשר עבודה בכל מקום.
לצערם של הורי ,הבחירה נפלה על לימודי משפטים.
הבחירה לא נבעה מאיזה תחושה של רדיפת צדק או ספרות שהשפיעו על החלטתי, אלא פשוט משום שמדובר במקצוע שנגע בתחומים רבים והייתי משוכנע שהוא יתן לי די כלים להחליט במה לעסוק.
הלימודים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב רוכזו בבנין לבנים אדום הבולט היום על רקע בנייני הבטון של האוניברסיטה.
הלימודים יצרו חברויות חדשות וקבוצות למידה לקראת בחינות, נחשפנו לראשונה למושגים שהיו זרים מוזרים לנו כמו אקטוס ראוס , מנס ראה , סימולטניות חוזים, משפט חוקתי וכיו”ב . הכל תוך לימודים עם שעות קבועות כאשר בין שיעור לשיעור צלצל פעמון .
כך התחלנו להבין ולהפנים מי לאט ומי מהר, את מה שאני מכנה היום החינוך משפטי , זהו אותו חינוך המוביל להכרה/ לוגיקה לפיה הדמוקרטיה נשענת על החוק , אך השאלה המרחפת תמיד היא דרך קיומו של החוק.
חברי הקבוצה היו שניים, אריה שמרת ואנוכי, ולעיתים הצטרפו אלינו נוספים.
בתקופת לימודינו נחטף מטוס אייר פראנס לאוגנדה וכך בבוקרו של אחד הימים צלצל אלי אריה ובישר לי כי חטופי המטוס שוחררו במבצע צבאי המוכר כיום כמבצע אנטבה.
בסיום הבחינות של אותה שנה ( בין שנה שנייה לשלישית ) בעצם יום לאחר סיומה של הבחינה האחרונה נסענו לטיול מחוף לחוף בארה”ב כשאנחנו חוצים את היבשת באמצעות מכונית סטיישן מסוג פורד , הייתה זו מכונית ענקית מהסוג שיוצר באותה עת על ידי מפעלי המכוניות האמריקאים .
באמצעות מכונית זו חצינו את ארה”ב , קנדה , והפארקים הגדולים עד לסן פרנסיסקו.
בסן פרנסיסקו נהגנו דרך פיתולי רחוב לומברד אשר רוחבו היה כרוחב המכונית ולעיתים לא יכולנו לראות את המשך הרחוב בגלל גודלו של מנוע הרכב.
בסיום עצרנו על יד טלפון ציבורי, משם חייגתי להורי וביקשתי לדעת את תוצאות הבחינות, שקיבלה סמדר חברה סטודנטית אשר למדה עימנו ,בדקה את התוצאות והעבירה אותן להורי.
אבי ז”ל שענה לטלפון אמר לי – עברת הכל יותר מכך לא הייתי צריך.
אריה שמרת עבר גם הוא את כל הבחינות והרגשנו משוחררים מאימת המחשבה מה יקרה אם מי מאיתנו יכשל בבחינה כזומאו אחרת ויצטרך לחזור וללמוד את המקצוע פעם נוספת.
חזרנו לארץ לאחר כ- 3 חודשים להמשך הלימודים , כאשר בסיומה של השנה השלישית היינו צריכים לבחור מקום התמחות , אשר באותה תקופה ארכה שנתיים.
** על ההתמחות והעבודה בפרקליטות בפוסט הבא***
** בין 2 מלחמות- ממלחמת יום הכיפורים ועד היום**
***פרק 4- התמחות ומה שאחריה***
**”כל התיאורים כאן הם מזוית ראייתי הסובייקטיבית ומשקפים כיצד נראו האירועים בעיני בלבד ולא כעובדות אובייקטיביות**
זהו סיימנו את מסכת הלימודים ובחרנו מקומות התמחות .
המשרד הראשון בו התמחיתי היה משרד מסחרי שעסק בדיני מיסים/ בנקים / חוזים ( בעיקר חוזי הלוואות) ומאחר וזו התקופה היחידה בה עסקתי מקצועית בנושאים אלו לא ארחיב על כך, אף שכיום הבנתם נוגעת לתשתית של הבנת תהליכים של הכלכלה הישראלית.
רק 2 אנקדוטות:
באחת הפעמים ניהל השותף הבכיר תיק מול עוד אמנון גולדנברג ז”ל. ראינו את עו”ד גולדנברג , מגיע לבית המשפט, כשהוא מוקף עורכי דין , ומתמחים אשר נשאו את תיקיו. השותף הבכיר ביקש כי אשא את תיקו , ונענה בשלילה בו במקום . באתי להתמחות ולא לשמש כסבל, מעבר לכך לא נאמרו דברים נוספים.
בפעם אחרת ביקש ממני השותף האחר כי אלך לדואר ואשלח שורה של מכתבים ובמקביל אקבל דואר שיועד למשרד. הסירוב היה דומה לקודמו.
הנוהג באותה עת להפוך סטאג’רים לנושאי כלים היה עקום לחלוטין ולא היה בו שמץ של נגיעה להתמחות.
בשנה השנייה עברתי להמשך התמחותי במשרד ליבליך מוזר בתקופה בה שכן ברחוב אחד העם 15 בתל אביב.
במהלך תקופת ההתמחות ביקשתי להעלות את הפרופיל הצבאי שלי שנקבע 21, על מנת שאוכל לשוב לשירות מילואים פעיל.
הרופא הצבאי אליו הגעתי במחנה צריפין, העלה את הפרופיל לפי בקשתי וכך נסללה הדרך לחזרתי לשירות מילואים פעיל.
זמן קצר אחר כך שובצתי כקצין קישור לאו”ם בסיני, וכך כמה שנים מאוחר יותר ליויתי את יציאת כוחות צה”ל מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, אך על כך אכתוב בהמשך מאחר ומדובר בפרק שאני רואה אותו כחשוב בחיי .
כאמור התקבלתי להתמחות אצל עו”ד ליבליך ושותפו עו”ד מיבי מוזר.
עו”ד ליבליך היה איש רזה, ממוצע קומה בעל שיער אפור אותו היה מבריש תדירות לאחור. בשעתו הוא נכלא על פעילותו טרם קום המדינה וישב בגלות באריתריאה, יחד עם מאיר שמגר, לימים הפצ”ר , היועמ”ש, ונשיא בית המשפט העליון..
מספר ימים אחרי שהתחלתי בהתמחותי ביקש ממני ליבליך ( שכונה על ידי חלק מאיתנו ש.ל ) לבצע זימון לעדות לאדם שהופיע בכתבות של העיתונאי אבי לבונטין ועיתון הארץ כבעל קשר לרשימת 11 ראשי הפשיעה בישראל ( רשימת ה-11 הוכנה במשטרה והודלפה לעיתון הארץ). העיסוק בכתבות נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת תביעת דיבה שהגיש בצלאל מזרחי נגד עיתון הארץ ואבי לבונטין . התיק עצמו נדון בפני השופטת שולמית וולנשטיין ( אלמנתו של מנהל סוכנות רויטרס בישראל שם עבדתי כנער שליחויות קודם גיוסי לצהל).
למשימת הזימון צוותה עימי המתמחה הותיקה של המשרד עליזה.
לאותו אדם שלגביו נטען כי עמד בקשרים עם גורמים ברשימת ה-11 , כך נטען היה מועדון בשם הפיקוקס בכיכר אתרים, וכך על פי הטענה, ארגוני פשיעה השתלטו למעשה על הכיכר בשנת 1977/8.
הגענו בשעת ערב לכיכר וניגשנו לשומר הסף של המועדון וביקשנו לדבר עם אותו פלוני.
השומר ביקש מאיתנו להמתין ומיד לאחר מכן הופיע אדם אחר ושאל אותנו מדוע אנו צריכים להיפגש עם פלוני. השבנו כי מדובר בנושא שאנו חייבים למסור לפלוני באופן אישי.
ושוב ביקשו מאיתנו להמתין ולאחר שחזרו הציעו כי יקחו אותנו למקום מגוריו של פלוני, סרבנו ואמרנו כי נמתין.
סמוך לשעת חצות הופיע פלוני , קד קלות והציג עצמו.
גם אנו הצגנו עצמנו כשליחי משרד ליבליך אשר אמונים על מסירת זימונים לעדות ומסרנו לו את הזימון לעדות.
בשביל זה גררתם אותי לכאן? הפליט וחתם ללא הערה על קבלת הזימון.
אחריו זימנתי שורה של עדי מפתח, החל מגנדי ז”ל , טוביה אושרי רחמים אהרוני ואחרים.
מעבר לאנקדוטות האמורות למדתי כיצד ניהל ש.ל את הטקטיקה המשפטית בהגנה על העיתון מפני תביעת לשון הרע, הדרך הייתה דומה להבאת ראיות נסיבתיות להוכחת עבירה של נאשם בפלילים ולמעשה עקב האופי הנטען של הקשרים , הרמה הנדרשת הייתה זהה.
כמה מן הזימונים לוו בהתנהלויות בעיתיות של המוזמנים לעדות או קרוביהם, אך מעבר לקוריוז אין בכך ערך מוסף. בין הדמויות שביקשנו לזמן היה גם מי ששימש כנציב מס הכנסה שסרב להענות לדיון אף כי הנושא עליו התבקש להעיד לא היה קשור לענייני מס הכנסה, נסעתי לפגישה עם היועמ”ש יצחק זמיר והמשנה שלו יהודית קרפ , בניסיון לשכנעם כי הזימון אינו נוגע לכל נושא הנמצא תחת חסיון פק’ מס הכנסה, אך ללא הועיל הם סרבו לכפות את מרותם על הנציב, שטען כי קיבל מידע מסוים בתוקף תפקידו.
וכך התמחיתי במשרדם של ש.ל ומיבי מוזר ( שניהל באותה עת תיק כבד בנושא בית הלוחם בחיפה ) .
בחינת הסטאג הייתה אימת המתמחים ולמדנו לקראתה והתכוננו על כל נושאי התמחותינו.
צוות הבוחנים שבפניו עמדתי כלל את השופט דבורין ובין השאלות שנדרשתי להשיב עליהן הייתה השאלה מהי אג”ח ומה ערכה יתרונה וחסרונותיה, זאת בצמוד לשאלות פרוצדורליות.
לאחר סיום סבב הנבחנים בפני הצוות נמסר לי כי עברתי את הבחינה.
משרד ליבליך רכש עבורי גלימה כדרכו לגבי כל המתמחים שעברו תחת ידיו ובנוסף קיבלתי הצעה להתחיל לעבוד במשרד כעורך דין.
החלטתי לדחות את ההצעה עקב השכר הנמוך שהוצע ויצאתי לי לחופשה , שמח וטוב לב ללא כל התחייבות או מחויבות.
** על העבודה בפרקליטות** בפרק הבא**
** בין 2 מלחמות – ממלחמת יום הכיפורים עד היום**
**פרק 5 – הפרקליטות **
וכך אחרי שדחיתי את ההצעה ממשרד ליבליך הרגשתי משוחרר , ללא אחריות .
הורי ז”ל שאלו אותי האם אני מתכוון לחפש עבודה, והחזרתי להם בשאלה, לאן אני צריך למהר?.
מדי יום יצאתי לים עם מפרשית המיניסייל על גג הרכב ( מיני סייל היתה חיקוי של מפרשית הלייזר , ששנים מאוחר יותר הפכה לדגם אולימפי תחרותי).
הגם שהורי הסתכלו בדאגה על העובדה לפיה לא חיפשתי עבודה, לא הייתי מודאג, בסופו של דבר צלצלתי למתמחה של פרקליטת מחוז מרכז שרה סירוטה שהתחילה את לימודיה בשנתון שלנו ונאלצה למשוך את לימודיה בעקבות נישואיה והריון, ושאלתי האם הם מחפשים פרקליטים. זכרתי כי פרקליטות מרכז מייצגת את רמ”י בתיקים אזרחיים בנוסף על היותה פרקליטות פלילית.
חברתי ללימודים אמרה כי תחזור אלי וכעבור דקות ספורות הודיעה לי כי יש לי ראיון עם פרקליטת המחוז באותו יום בשעה 14:00.
להודות על האמת נחרדתי , למה כל כך מהר? אך המשכתי בתוכניותי ככל יום לצאת לים, כפי שאכן עשיתי.
כשעה לפני הראיון המפרשית הייתה ארוזה על גג הרכב, יחד עם התורן ואביזרים אחרים ויצאתי לכוון בית המשפט בתל אביב שם שכנו משרדי פרקליטות מרכז ותל אביב.
*** הערת אזהרה** הדברים ותיאור הופעתי לא זו בלבד שאינם המלצה כיצד להופיע לראיון עבודה, אלא שגם אני עצמי שנים אח”כ לא הייתי מקבל לעבודה מישהו שהיה מגיע כפי שאני הופעתי***
כבכול יום בו יצאתי לים, לבשתי מכנסי ג’ינס מהוהים, חולצת T שירט וסנדלים או כפכפים. וכך הגעתי למשרדי הפרקליטות ששכנו בקומה ה- 5 מעל בימ”ש השלום בתל אביב ( היום המבנה שונה לחלוטין ומשרדי הפרקליטות נמצאים בבנין אחר).
לאחר מספר דקות המתנה נכנסתי לחדרה של פרקליטת המחוז ששכן בקצה המסדרון.
שרה סירוטה ז”ל , ביקשה שאמסור לה פרטים על התמחותי, ועשייתי ולאחר שסיימתי הודיעה לי :
התקבלת !
שאלתי אותה, האם אינך רוצה לשאול/ לקבל חוות דעת מעו”ד ליבליך? אין צורך השיבה לי , אם עברת התמחות אצלו זו חוות הדעת הטובה ביותר. אבל אין לי שום ניסיון בפלילים אמרתי, אל דאגה נלמד אותך. לבסוף ביקשתי דחיית מועד לתחילת דצמבר 1979 בנימוק שלא היה לי די חופש וסיכמנו כי אתחיל לעבוד ביום 2 לדצמבר 1979.
בין לבין במהלך התקופה בין הראיון ותחילת העבודה, הכריז שר האוצר אז, יגאל הורביץ כי בכוונתו לקצץ במספר העובדים בשירות המדינה, לא הוטרדתי מכך, שהרי לאמיתו של דבר לא היה עלי שום לחץ להתחיל בעבודה.
כך ביום 2 לדצמבר 1979 התייצבתי בפרקליטות מרכז וצוותתי לעו”ד רחל שיבר , לימים פרקליטת המחוז.
העבודה בפרקליטות הייתה מגוונת מעניינת ובחלקה מלאת אתגרים משפטיים וראייתיים, אך אני מבקש להתמקד ב – 3 תיקים בלבד:
התיק הראשון הוא תיק שאינני זוכר את שמו, אך הוא החשוב מכולם.
התקופה הייתה תקופת הסכם השלום עם מצרים והייתי צריך לצאת למילואים לליווי הכוחות הזרים שהגיעו לבסיס חיל האויר איתם. ששכן בצפון סיני.
התיק שכאמור אינני זוכר את שמו נקבע להכרעת דין למועד שלאחר יציאתי למילואים ולפיכך נקבע כי פרקליטה אחרת תופיע במקומי ותטען לגזר הדין ככל שיידרש.
הפרקליטה שהחליפה אותי מסרה לי כי ביום שבת היא תהיה ברמת גן אצל חברתה לספסל הלימודים ואוכל להביא את התיק לבית חברתה .
עניתי בחיוב . הגעתי לבית חברתה כשאני לבוש בג’ינס , כפכפים ולא מגולח , פשוט כי לא נהגתי להתגלח בשבתות. המטרה הייתה מסירת התיק ואולי עוד פירוט קל על מהותו כלומר סך הכל זמן מצטבר 3 דקות.
נשארתי 3 שעות . למחרת הייתי אמור להופיע בתיק הוכחות בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשעה 10:00. הופעתי בשעה 08:00 , זו השעה בה הופיעה החברה של הפרקליטה בקדם משפט אזרחי בפני אותו שופט.
למחרת יצאתי למילואים , וביום ה’ של אותו שבוע קודם יציאתי לחופשת שישי שבת הזמנתי את החברה לסרט האגם המוזהב בהשתתפות ג’ין פונדה, קתרין הפבורן והנרי פונדה
החברה שאל ביתה הגעתי למסור את התיק לפרקליטה, היא רעייתי אביטל .
התיק השני הוא תיק רשלנות רפואית , אשר נוהל בבית משפט השלום בפתח תקווה, הנאשם היה רופא ( דר’ פ) אשר על פי כתב האישום , גרם ברשלנות ופזיזות לכניסתה של מנותחת למצב קומה ( עלפון חושים) זאת במהלך ניתוח בבית החולים בו עבד .
אותו רופא שימש כמרדים במהלך הניתוח . הוא יצא מחדר הניתוח במהלך ביצוע הניתוח ותוך כדי יציאתו נסגרה מכונת הנשמה לדקות אשר מספרן לא היה ידוע בוודאות.
ביקשתי מהמתמחה לחפש בבית המשפט המחוזי תיק אזרחי המכיל את שמה של האישה שהייתה במצב של עלפון חושים , שכן במקרים כאלו התביעות העיקריות הן תביעות אזרחיות החופפות לחקירות משטרה.
התיק האזרחי , אכן נמצא ובתוכו חוות דעת של אחד מבכירי הרופאים המרדימים בישראל.
צילמנו את התיק האזרחי וכן את חוות הדעת של ההגנה בתיק האזרחי . במקביל יצאתי לבית החולים הקונקרטי ושוחחתי עם המנתח שבמהלך הניתוח אותו ניהל נטען כי המרדים יצא מחדר הניתוח. כך גם קיבלתי הסברים והתיאורים מפורטים על מהלך הניתוח, מיקומה של מכונת הנשמה וכל פרט שנגע למיקום המכשור ודרכי הכניסה והיציאה לחדר הניתוח כמו גם דרכי הרישום של מהלך הניתוח , נושא שהיה בעל חשיבות קריטית .
במהלך המשפט הופיע מטעם הנאשם אותו פרופ’ מבכירי המרדימים בישראל עם חוות דעת חד משמעית על פיה הנאשם לא היה אחראי לתקלה שהובילה את המנותחת למצב עלפון חושים.
אלא שחלק ניכר של דבריו עמדו בסתירה לחוות הדעת שנתן בתיק האזרחי. עדותו התמוטטה , כאשר במקביל הצלחנו להוכיח כי הנאשם יצא ללוות את אשתו למקום אחר בקומפלקס וכי הרישומים חסרו לפחות 4-5 דקות ממהלך הרישומים בגליון מעקב ההרדמה.
התיק השלישי הוא תיק של קצין משטרה בשם איתן צ’חנובר. באותה תקופה וקודם הקמת מח”ש, היה מקובל כי פרקליטות תל אביב הופיעה בתיקי שוטרים ממחוז מרכז שהעמדו לדין בתיקים פליליים ופרקליטות מרכז הופיעה בתיקי שוטרים שסרחו ממחוז תל אביב.
צ’חנובר היה קצין משטרה ממחוז תל אביב שהואשם בהעתקה בבחינות בגרות. וסעיף העבירה שיוחס לו היה קבלת דבר במרמה.
לכאורה עבירה שנסיבותיה קלות, אלא שצ’חנובר ביצע ככל הנראה, את העבירה תוך שימוש בציוד תקשורת משטרתי וסיוע של אחרים עם ציוד תואם מחוץ למקום הבחינה.
החשיבות של מעבר בחינות הבגרות נבעה מהוראות המשטרה לפיהן קידום קציני משטרה יותנה בתעודת בגרות.
לרוע מזלו של צ’חנובר, התקשורת בינו ובין האדם שנתן לו תשובות בכל מבחן קונקרטי הוקלטה על ידי חובבי רדיו. הראיות עצמן היו נסיבתיות ומשלימות מצד אחד מחברות מבחני הבגרות שכללו טעויות ומצד שני ההקלטות בהן נשמע בעיקר ספק התשובות וכך עלה התיק מבית משפט השלום עד בית המשפט העליון בפני הרכב בראשות נשיא בית המשפט השופט שמגר.
ביהמ”ש העליון פסק כי חובבי הרדיו היו חלק מבעלי השיחה בתקשורת בין צ’חנובר וספק התשובות ולפיכך ההקלטות שביצעו היו קבילות ולא היו בגדר האזנת סתר , למרות שבמהלך התקשורת נשמע ספק התשובות אומר , תרדו מהקו או איתן תעזוב אותם.
התיק הפך לתקדים הראשון של פרשנות האזנת סתר על פי חוק האזנת סתר.
מעבר לתיקים שציינתי היו 2 אירועים בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה :
לידת בני הבכור עמנואל ובני השני דניאל , שניהם נולדו בעת כלכלית קשה , אך הצלחנו לתת להם תשתית ללימודים והשכלה.
יהל בתנו הקטנה נולדה שנים לאחר מכן , קצת לפני שעברנו מרמת גן לרעות.
** הפרק הבא הפנסיה ומחלת הלוקמיה ***
**בין 2 מלחמות – ממלחמת יום הכיפורים ועד היום. **
***פרק 6 – הלוקמיה***
כל שאני כותב כאן הוא מזוית ראייתי בלבד. אינני מתיימר להיות אובייקטיבי , נהפוך הוא אני בהחלט סובייקטיבי באשר לאירועים שליוו ומלווים אותי*****
בשנת 2005 יצאתי לפנסיה, ובכך אני מדלג על חלק ניכר של חיי המקצועיים , אך הפלטפורמה כאן אינה מאפשרת לי לכתוב גם בפירוט מינימלי את קורותי בכללם מאבקים פנימיים ולפיכך אמתין לזמנים אחרים ומתאימים יותר או לפורמט אחר בו אוכל לפרט כמה וכמה אירועים מהמשרד ויתכן כי פורמט/ אפשרות כזו לא י/תגיע .
חיי וחיי רעייתי המשיכו כשגרה, יחד עם ילדינו ברעות בה התגוררנו החל משנת 1993.
חלק מהשגרה היו בדיקות דם רבעוניות וכך יום אחד בשנת 2013 הופרה השגרה באבחה חדה. תוצאות הבדיקות השגרתיות היו לא שגרתיות בעליל. הסתבר כי לקיתי באחד מסוגי סרטן הדם- לוקמיה כרונית.
קבלת הידיעה מחייבת שינוי מחשבתי, אך עצם הבנת המשמעויות מחייבת התייעצויות עם מומחה בדבר וכך פגשנו את פרופ’ מרטין מנהל המחלקה ההמטולוגית בבית החולים מאיר בכפר סבא.
השלב בו נחשפה המחלה היה התחלתי – סטייג 0 stage , וכך המשכנו בשגרה עד שנת 2015, כאשר פרופ’ מרטין מסר לי כי על פי תוצאות הבדיקות אצטרך לעבור טיפול כימותרפי במהלך 2016 .
בשנת 2015 נסענו להונג קונג לחתונת בננו הבכור עמנואל , אירוע שכל כולו היה הנאה צרופה של כל המשפחה יחדיו.
לאחר חזרתנו עברתי פרוצדורה רפואית במחלקה אחרת , ובין לבין מכרנו את ביתנו ברעות ועברנו להתגורר בעיר ימים ליד פולג.
סמוך למאי 2016 התחלתי בקבלת מחזורי כימותרפיה יחד עם טיפול מניעתי נגד דלקת ריאות , זאת מעבר לחיסונים נגד דלקת ריאות אותם קיבלתי.
בסיום מחזור הטיפולים הסתבר כי הטיפולים לא היו אפקטיביים וכי נדרש טיפול קו שני באמצעות תרופות חדשניות .
וכך כעבור מספר חודשים נוסף התחלתי לקבל תרופה חדשנית בשם אימברוביקה.
באפריל 2017 קיבלתי דלקת ריאות מסוג pcp , אשר היא בין השאר תולדה של מערכת חיסונית פגומה , הנובעת בין השאר מהלוקמיה . המחלה חייבה את הרופאים לבצע עירויי דם ולהיוועץ במחלקות הזיהומיות והמחלקה לטיפול נמרץ.
שוחררתי מבית החולים וכעבור קצת יותר משבוע שבתי אליו בגלל שרשרת הקאות שנבעה מירידה בלתי מבוקרת בחלק מהתקופות. בסיום איזנו רופאי המחלקה ההמטולוגית את היחס בין התרופות , הוסיפו עוד עירויי דם שהעלו את רמת המוגלובין שלי ושוחררתי מבית החולים.
מספר ימים לאחר מכן הייתי יחד עם משפחתי בטיסה ישירה לבוסטון שם סיים בננו דניאל תואר MBA בבית הספר סלואן למנהל עסקים של MIT
חזרנו לישראל וכחודש לאחר מכן החלו בעיות רפואיות נוספות שהוגדרו כ-אלרגיות לתרופות .( Drug eruption) בתהליך אלימינציה העלתה ההערכה כי הגורם לאלרגיות היא התרופה החדשה שהחלתי ליטול מחודש פברואר 2017. תופעות אלרגיות אלו היו רק חלק מהבעיות שצצו ועלו חלק מהתופעות המוגדרות כפאראניאופלסטיקה המתרחשת אצל חלק מחולי הלוקמיה הכרונית ועניינה התפתחות גורם סרטני חדש . אם הייתי צריך להגדיר את מפגעי הלוקמיה הייתי מגדירה כמפגעי לוחמה בעצימות נמוכה , אשר יש בה כדי לפגוע אנושות ביריב מאחר והפגיעה הראשונית שלה היא במערכת החיסונית של הגוף ויכולתו לעמוד כנגד מחלות, אשר אנשים בעלי מערכת תקינה לא היו נפגעים ממנה.
פגיעות זו הובילה את הרופאים, לטיפולים אינטנסיביים ובדיקות נוספות שנועדו לוודא כי המחלה הבסיסית לא שינתה פאזה והפכה למחלה המטולוגית אחרת המקצרת את תוחלת החיים , וזאת למרות ועל אף תרופות חדשניות. למזלי , כך אני מאמין, כי הפגיעות הפיזית שלי לא פגעה ביכולת הקוגניטיבית.
הלוקמיה ממשיכה את פעילותה בדיוק כמו גוף טרור הפועל בעצימות נמוכה ומנגד רופאי המחלקה ההמטולוגית עושים ככל יכולתם לעצרה בתקווה שטיפולים חדשניים יורידו את המחלה למצב התחלתי .
48 שעות לאחר אשפוזי במחלקה לטיפול נמרץ סיפרה לי רעייתי את שארע באותן שעות קריטיות שזכרונן נמחק , והבנתי כי לולא הגעתי למיון בית החולים תוך כדי וסימולטני לטיפול שרופאה מהמחלקה הפנימית של בית החולים העניקה לי יתכן והייתי במקום אחר.
הלחימה בעצימות נמוכה נגד מפגעי הלוקמיה לא הסתיימה, היא ממשיכה ותמשיך כל יום ויום , עברתי פגיעות פיזיות קשות ממלחמת יום הכיפורים והתגברתי עליהן, אני מאמין כי התקווה ליום טוב יותר יחד עם משפחתנו היא חלק מהמערכת החיסונית שלנו שאי אפשר לכמת במספרים של כמות הטסיות בדם, או להבדיל רמת המוגלובין או נתונים על דילול מח העצם, כל יום חדש מסמן מבחינתי את נסיגת הטרוריסטים הקטנים שהופיעו בדמי. עכשיו השליטה וניהול המאבק היא שלי ושל הרופאים שלי . ובעת שאני כותב שורות אלו העתיד נראה בהיר יותר .