במסגרת הרשימה הקודמת בנושא  (מי יכול לנצח את אובמה?) סברתי שיש למועמדים הרפובליקנים המבקשים להתמודד על משרת נשיא ארצות הברית בנובמבר  2012 בעיות יסוד.

בעת האחרונה אנו רואים כיצד מועמדים רפובליקאים מבטיחים , הופכים להיות מטרה של חיצי התקשורת האמריקאית כמו גם העולמית, חלקם נראה ונשמע כמו ליצן ונראה כאילו האחד מתחרה בשני לגבי גובה הרדידות שיגלה.

הדברים החלו  בריק פרי שמועמדותו נראתה בתחילה כמבטיחה ביותר על רקע הישגיו כמושל טקסס , אך הוא הפך לאיטו ללעג ושנינה למרות שהפגין חוש הומור לגבי התנהלותו בסיבובים המקדימים לקראת הבחירות המוקדמות של המפלגה הרפובליקאית שיערכו בפברואר  באיווה.

מועמדותו של “מלך הפיצה” הרמן קיין, שככל הנראה היה מעורב בהטרדות מיניות ,  היא ההזויה מכל בעיני ,החל מהמישור  המהותי הנוגע לבעיות המטרידות את ארצות הברית מבית ומחוץ הוא מפגין רדידות עד בורות והמשך דרך הופעותו והיתממותו לגבי הפגנת הבורות שלו.

מיט רומני וניוט גינגריץ נחשבים אנשים רציניים ובעלי ידע אך מועמדותם פשוט אינה מצליחה לסחוף אחריה איש מהרפובליקנים וניתן לומר גם את ההפך קרי; מדובר במועמדים שאינם נהנים מאהדה ציבורית כלל ועיקר וספק בעיני אם יצליחו לזכות בבחירות לנשיאות על אף הבעייתיות המלווה את נשיאותו של ברק אובמה.

ובכל זאת לדעתי האישית יש דמות אחת המסוגלת להאפיל על כל המועמדים האחרים , זו דמות ששמה כבר עלה בעבר בהקשר זה ואני מכוון לקונדוליזה רייס, ילידת 1954 בעלת תואר BA  במדע המדינה מאוניברסיטת דנבר תואר MA מאוניברסיטת נוטרדאם ותואר Phd מאוניברסיטת דנבר. מי ששימשה כפרופ’ למדע המדינה באוניברסיטת סטנפורד מדובר במועמדת בעלת השכלה רחבה , בעלת ניסיון ממשלי וכן ניסיון כלכלי (שימשה בדירקטוריון של אחת מחברות הנפט הגדולות בארצות הברית).

קונדוליזה רייס שמשה  כמזכירת המדינה האמריקאית, וקודם לכן הייתה היועצת לביטחון לאומי של ארצות הברית, לרבות שירות במועצה לביטחון לאומי בתקופתו של ג’ורג בוש האב.

זהו חלון ההזדמנויות בו יכולה אישה מיוחדת זו  לכנס סביבה קונצנזוס כלל אמריקאי הן בזכות אישיותה והן לאור כשלונו של אובמה לפתור את בעיותיה של ארצות הברית.

לאור נסיונה הרב בממשל של ג’ורג בוש מצד אחד והעובדה כי מצד שני לא הייתה מעורבת ישירות  בניהול הכלכלה האמריקאית  (אף שעל פי הגדרת המושג ביטחון לאומי בארצות הברית = כל מה שיכול להשפיע על חייו של האזרח האמריקאי), היא יכולה להביא עימה יתרונות שיהיו בגדר האס בשרוול או אם נרצה שובר שוויון.

והשאלה היא האם הרפובליקאים יגיעו למסקנה המתבקשת או שימשיכו להתבזות עם מועמדים בלתי ראויים ורדודים (כאשר בעיני הרמן קיין מייצג אותם יותר מכל) עד אפורים  דוגמת מיט רומני או ניוט גינגריץ.

שמה של קונדוליזה רייס הועלה בעבר קודם בחירות 2008, אך היא העדיפה לחזור לקריירה האקדמית שלה במיוחד לנוכח הביקורת שהייתה על ממשלו של הנשיא בוש שהיא היוותה בו ציר מרכזי , הגם שכאמור לעיל לא הייתה מעורבת במהלכים הכלכליים של הממשל.

יש מועמדים טובים נוספים שכבר דחו פניה להתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית (מושל ניו גרסי למשל) וישנו כמובן מי שהיה רמטכ”ל ארצות הברית ומזכיר המדינה קודם מינויה של קונדוליסה (פאוול) אך האם לא הגיע הזמן שישאלו את פי הגברת?

כאשר באים לאמוד את הצלחתו או כשלונו של אובאמה בתפקידו כנשיא ארצות הברית אנו צריכים לקחת  3 רכיבים עיקריים :

1. 1.      הכלכלה האמריקאית וביצועיה.
2. 2.      הלוחמה באפגניסטן ועיראק.
3. 3.      יחסי החוץ של ארצות הברית עם בעלות בריתה ומעמדה של ארצות הברית בעולם.

הכלכלה האמריקאית

מדובר בכלכלה הצרכנית הגדולה בעולם, אשר התקררותה משפיעה על שאר העולם ולענין זה נהוג לומר כי בעת שלארצות הברית יש שפעת לשאר העולם יש דלקת ריאות.

המשבר של שנת 2008 אירע בעת נשיאותו של הנשיא בוש קודמו בתפקיד של אובאמה, אך עלייתו של אובאמה לנשיאות הייתה פועל יוצא של הבטחה לפתרון מהיר של המשבר, אשר לדעת הדמוקרטים נבע מכשלי הכלכלה שהנהיגו הרפובליקנים.

אמרתי כבר בפוסט אחר כי מנהיגים אינם מבינים משברים המתחוללים מול עיניהם ולעיתים קרובות מגיבים למשברים באיחור .

אובאמה היה פטור מדימוי זה, והוא הגיע לתפקידו כשהוא נקי מכשלי הממשל הקודם.

דרכו של אובאמה הייתה לעודד את הכלכלה האמריקאית באמצעות הרחבה מוניטרית שכללה הדפסה של דולרים רבים, אלו היו אמורים לזרום לעסקים בכלכלה הריאלית בארצות הברית באמצעות הבנקים האמריקאים.

אך במקום שהכסף יזרום לכלכלה הריאלית בארצות הברית הכסף זרם לבנקים ונתקע שם כאשר הבנקים האמריקאים העדיפו את ההשקעות בוול סטריט והשקעות ספקולטיביות במט”ח בעולם.  רווחים מהעיסקאות הספקולטיביות השונות שימשו את הבנקים האמריקאים הגדולים לפדות את חובם לממשל . רק חלק קטן של הכספים שהדפיס הממשל האמריקאי הגיע לעסקים הקטנים והבינוניים שמניעים חלק ניכר מכלכלתה של ארצות הברית. התוצאה הנראית לעין היא כי הכלכלה האמריקאית הריאלית מדשדשת ואינה מסוגלת להתאושש מהמשבר הכלכלי אליו נקלעה. 

האם ניתן לומר כי שיטת האשראי האמריקאית פשטה את הרגל? בעת משבר הסאב פריים היה חשש גדול כי המשבר לאחריו יבוא מכוון הלווים בסיכון גבוה המשתמשים בכרטיסי האשראי (שיטת האשראי בארצות הברית דומה להלוואה בריבית המוחזרת בתשלומים על ידי הלווה באמצעות שיקים מדי חודש בחודשו. אי פרעון יכול להביא לנטילת הטובין שנרכשו ועצירת האשראי )

מאז משבר הסאב פריים צומצם יחסית השימוש במתן אשראי בארצות הברית , והדבר מעיד יותר מכל כי הפחד מפני פשיטות רגל בכלכלה הריאלית וממשיך להעיק על כלכלה זו ובמובנים רבים משתק אותה.

במצב דברים זה כאשר הכסף שהזרים הממשל לא הגיע ליעדו , ואחוז האבטלה בארצות הברית  מגיע לכדי 10% המסקנה המתבקשת היא כי ממשלו של אובאמה לא הצליח להניע מחדש את כלכלת ארצות הברית  המדשדשת במקומה כאשר חלק מהסיכונים לכלכלה נותרו בעינם.

הציון אותו ניתן לתת לממשל אובאמה על ביצועיו בכלכלה הוא בין מספיק בקושי למספיק.

אם להורדת דרוג האשראי על ידי חברת  S&P  תתלווה הורדה של דירוג האשראי על ידי חברות דירוג נוספות כמו מודיס או פיץ ניתן יהיה לומר כי אז הציון  “נכשל ” או בלשון אחרת בלתי מספיק .

נושא המאקרו השני הנוגע לארצות הברית נגזר מ- 2 לחימות” בעצימות נמוכה”  המנוהלות על ידי ארצות הברית (לחימה בעצימות נמוכה מתייחסת בד”כ ללחימה בכוחות גרילה/ תאי טרור להבדיל ממלחמה קונבנציונלית בין מדינות. עוצמת האש המופעלת אינה משנה בד”כ)

הלוחמה באפגניסטן- הצליחה רק בחלקה, שכן לוחמה זו לא הצליחה לחסל את תאי הטאליבן שם ובמובן מסוים נכשלה, שכן הטאליבן הצליח לחדור גם לפקיסטן השכנה, בה ישנם אזורים בגבול עם אפגניסטן הנשלטים על ידי אנשי הטאליבן.

חיסלו של בין לאדן היה הצלחה מודיעינית ומבצעית, ויש לזקוף זאת לזכות ארצות הברית שהוכיחה נחישות במרדף אחרי הארכי טרוריסט.  מנגד כוחות ארצות הברית לא הצליחו להגיע לאיימן אל זווארי סגנו של בין לאדן ומי שנחשב למוח של פיגועי 11 לספטמבר.

במקביל נמשכת הלוחמה של ארצות הברית בעיראק.- לוחמה זו היא סבוכה ואם בתחילה נדמה היה כי ארצות הברית נוחלת ניצחון צבאי הרי המשך הלחימה הגדיל את האיבה לארצות הברית בעולם הערבי ובעיראק עצמה , במקביל יש לציין כי כמות פיגועי ההתאבדות המיוחסים לסונים (שלוחות אלקאעידה) ירדה באופן ניכר. הירידה בעוצמת הפיגועים והמעבר לשלטון דמוקרטי (ככל שניתן להגדיר זאת ) היא בגדר הצלחה יחסית.

רצונה של ארצות הברית לנטוש את עיראק, ולפנות את צבאה משם בהתאם להתחייבותו של אובאמה , יש בו אלמנטים רבים של סיכון במיוחד בעת שאיראן מפתחת נשק גרעיני (על כך אעמוד בהמשך), ומתנהלת כמעצמה אזורית המבקשת לקבע את ההגמוניה שלה באזור כולו.

למהלכים אלו יש השפעה שלילית על עמדות של בנות ברית מובהקות של ארצות הברית כמו סעודיה, כווית ובחריין בה יש רוב שיעי הנשלט על ידי מיעוט סוני.

בשלב זה הערכתי האישית היא כי התוצאות של המערכה בעיראק הן בינוניות ולא ניתן לייחס להן השפעה שלילית על נשיאותו של אובאמה אך בה במידה הן אינן מועילות לו.

יחסי החוץ של ארצות הברית

ראשית נשיאותו של אובאמה אופיינה באוריינטציה של פיוס העולם המוסלמי, כפועל יוצא של לחימת ארצות הברית במדינות מוסלמיות כמו אפגניסטן ועיראק. אובאמה ניסה לעשות תפנית ביחס העולם המוסלמי כלפי ארצות הברית ולשם כך נסע למצרים ונשא נאום בפרלמנט המצרי , נאום שכל כולו ניסיון לפייס את העולם המוסלמי.

האם אובאמה הצליח במהלכי פיוס אלו? נראה להערכתי האישית כי תגובת העולם המוסלמי בכלל לחיסולו של בין לאדן באפגניסטן מוליכה למסקנה שלילית.

מצרים- ארצות הברית שתמכה בשנים עברו  בשלטונו של מובארכ, הפכה את עורה ובעת ההפגנות בכיכר אל תחריר הובילה מהלכים שענינם ירידתו של מובארכ מהשלטון. גם אם מדובר במהלך מקיאווליסטי, הרי משפטו של מובארכ המתנהל בימים אלו קבל עם ועולם, מצביע על חסר עמוק של האמריקאים בהבנת הכוחות הפועלים במזרח התיכון. כך לדוגמה הקריאה של ארצות הברית לאפשר לאחים המוסלמים במצרים , להשתתף בתהליך הדמוקרטי שם, מהלך אשר עלול להתברר כהרה אסון לא רק למצרים אלא לאזור כולו.

למרות העובדה כי אנו נמצאים בתקופה שלפני הבחירות במצרים  אשר בשלב זה אמורות להערך בספטמבר , ניתן לומר כי אובאמה נכשל במהלכיו בתקופת האירועים והנצחת המשפט כאמור, יש בה משום הנצחה של בגידת ארצות הברית בבעל ברית שלה, וזאת גם אם יאמר על ידי הממשל כי ארה”ב אינה מתערבת בענינים פנימיים של מדינות אחרות, במיוחד כאשר יש דוגמה אחרת של לוב בה מתחוללת מלחמת אזרחים כאשר כוחות נאטו מסייעים מהאוויר למורדים הלוחמים בקאדפי ומספקים להם אמל”ח לצורך לחימתם בו (מהלך דומה למהלכי נאטו נגד סרביה).

מהלכיו של אובאמה כנגד קדאפי שנעשו ללא אישורו של הקונגרס זכו שם לביקורת רבה.

הסוגייה האיראנית – סוגיה זו לא זו בלבד שלא ירדה מעל הפרק אלא נראה לכאורה כי היא מחריפה והולכת היא מורכבת מ- 2 רכיבים:

הרכיב הראשון הוא סוגיית הגרעין האיראני- נראה כי למרות העיכובים השונים בתוכנית הגרעינית האיראנית , איראן ממשיכה לעשות צעדים לקראת התחמשותה בנשק גרעיני שיהפוך לחלק מהארסנל הנב”קי שלה (זוכרים את משפט מנבר בישראל?). הכרזה כזו של איראן על קיומו של נשק גרעיני בידיה , בתוספת לארסנל הטילאי של איראן יש בה כדי להוות איום על אירופה ( על פי הפרסומים בעתונות טווח ארסנל זה מגיע זה מכבר לישראל), כאשר הצלחה בבנייה של ראש נפץ גרעיני שניתן יהיה להרכיבו על טילים תהפוך את האיום למוחשי הרבה יותר.

בנוסף הכרזה כאמור יהיה בה כדי להדגיש את כשלון מדיניות הסנקציות של ארצות הברית ובעלות בריתה על איראן.

הנושא השני נוגע להתנהלותה שלא איראן באזור תוך תמיכה בסוריה ומעורבותה הקיימת במצרים לרבות ניסיונות לקשור קשרים עם ארגון האחים המוסלמים.

איראן טוענת מזה זמן להגמוניה אזורית בתחום המפרץ הפרסי ומעבר לכך, זרועותיה נשלחות כידוע ללבנון , לתחומי רצועת עזה וכעת למצרים.

יציאת ארצות הברית מעיראק ופינוי כוחותיה משם יכולה להוות איתות לאיראן להגביר את השפעתה באזור זה תוך איום על בעלות ברית מובהקות של ארצות הברית כמו סעודיה , כווית ונסיכויות המפרץ.

בנוסף השפעה איראנית במצרים שלאחר הבחירות (אם וכאשר יתקיימו) בלא מעורבות של הצבא וכוחות המודיעין המסכל המצרי לבלום השפעה זו  תביא לדעתי האישית, להערכה שלילית של תוצאות המדיניות האמריקאית במזרח התיכון ( וכדאי לזכור את הועידה בחסות האחים המוסלמים שנערכה לפני למעלה מחודש במצרים וכותרתה הייתה תמיכה במאבק המזוין  בה השתתפו גם גורמי טרור שיעים)

ההערכה השלילית הנגזרת מכל האמור לעיל משפיעה גם על מעמדה הגלובלי של ארצות הברית , לרבות בנכונות של מדינות כמו צפון קוריאה לדרוש מארצות הברית לכונן עימה שלום (ובמשתמע להכיר במשטר הרודני של צפון קוריאה) ובעליית מדרגה של הדרישות הסיניות בים סין הדרומי.

התוצאה היא להערכתי כי גם גם בזירה הבינלאומית ממשלו של אובאמה מקבל ציון מספיק עם צפי להמשך התפתחויות שליליות.

לסיכום

למיטב הערכתי ממשלו של אובאמה צפוי בשנה הבאה להתקפה רבתי של הרפובליקנים על הפערים הגדולים בין הבטחותיו וביצועיו .

האם הרפובליקנים יצליחו ? שאלה זו נתונה להערכתי האישית לדמות שיצליחו להעמיד  בהתמודדות על הנשיאות, ככל שיעמידו דמויות המזוהות עם ארגון מסיבת התה, הרי למרות חלון הזדמנויות שיעמוד בפניהם , הם יפספסו אותו, אך לענין הבחירות נצטרך להמתין עד ששאלת המועמד הרפובליקני לנשיאות תתבהר .

נשיא ארצות הברית  מתנדנד בסקרי דעת הקהל לקראת בחירות 2012 , כאשר המשאלים מבקשים לנסות ולאבחן האם יש מועמד רפובליקני היכול לנצחו.

כך בימים האחרונים פורסם סקר של וושינגטון פוסט עם ABC  ולפיו למושל מדינת מסצ’וסטס לשעבר מיט רומני סיכוי סביר לנצח את הנשיא אובאמה.

אני מבקש להעיר ולהאיר כאן מספר נקודות:

ראשית בשלושים השנים האחרונות היו מספר נשיאים שסיימו קדנצייה אחת בלבד והפסידו בבחירות ליריביהם. המפורסמים שבהם היו ג’ימי קרטר שהפסיד לרייגן, וג’ורג בוש האב שהפסיד לביל קלינטון.

שנית מי שבוחן את ההפסדים יודע כי לנושא הכלכלי הפנימי היה תמיד משקל כבד, אך לא רק זאת .  גם לאגו האמריקאי יש מקום וכך היה זה ג’ימי קרטר שהפסיד את הבחירות לרייגן במקביל לפשיטה הכושלת לחילוץ בני הערובה האמריקאים מהשגרירות בטהרן.

שלישית בשלב זה הכל ספקולציות – איש אינו יודע בוודאות מה יהיה המצב הכלכלי בשנת 2012 והמטוטלת יכולה לנוע במהירות לטובתו של הנשיא המכהן.

רביעית – לאובאמה מובטח רוב בקרב המצביעים השחורים אוכלוסיות המהגרים מאמריקה הלטינית והקהילה היהודית בארצות הברית ומכאן שהרפובליקנים יצטרכו לעשות מאמץ מיוחד בקרב אוכלוסיות אלו על מנת לנסות ולכרסם בבסיס כוחו של אובאמה.

חמישית – גם אם היום המועמדים רודי ג’וליאני (המתעתד להכריז על מועמדותו) או  מיט רומנינראים כמי שיכולים להקשות את החיים על אובאמה , אין זה בטוח כלל ועיקר כי מי מהם יזכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ,  כך העובדה כי מיט רומני הינו מורמוני עלולה לעמוד לו לרועץ , אך יותר מכל העובדה כי הוא אינו אהוד וזאת בלשון המעטה , על האגף הימני של הרפובליקאים בכלל ועל אנשי מסיבת התה בפרט, במיוחד לאור תוכנית הבריאות שהנהיג במסצ’וסטס עת שימש כמושל , תוכנית הדומה באופן מפתיע לתוכניתו של אובאמה.

גם רודי ג’וליאני אינ בדיוק כוס התה של חברי מסיבת התה, הן מפאת אופיו הסוער והעובדה כי הינו גרוש מספר פעמים והן בגין דעותיו הליברליות ביחס להומוסקסואלים ולסביות.

נניח לרגע כי אחד מהשניים רודי ג’וליאני או מיט רומני יזכה במועמדות הרפובליקנים , אזי תקום ותעמוד שאלה מי יהיה מועמד לתפקיד סגן הנשיא? בדרך כלל אין לשאלה זו יותר מדי חשיבות אך במקרה והם יצטרכו לאמץ פשרה מפלגתית ולרוץ עם מועמד הנחשב לאיש הימין העמוק של הרפובליקאים, אזי מצב זה יכול בהחלט לחבל בסיכוייהם  לזכות בנשיאות (בהנחה שמישהו מהם יזכה במעומדות המפלגה, כמובן שגם לניוט גינגריץ יש סיכוי לזכות במועמדות ).

אפשרות נוספת אשר יכולה לעלות על הפרק היא של מועמד שלישי שירוץ  מטעם ארגון מסיבת התה במקרה ואלו יחליטו כי המנגנון של המפלגה הרפובליקאית בוגד למעשה בעקרונות המוכתבים על ידם. במקרה כזה גם אם למועמד כזה לא יהיה סיכוי לנצח אין ספק כי הוא יכרסם בכוחו של המועמד הרפובליקני בדומה למקרה של רוס פרו, שהעניק על מגש של כסף את הנשיאות לביל קלינטון.

סוף דבר – מוקדם מדי להתנבא מי יהיה המועמד הרפובליקאי לנשיאות לא כל שכן סיכוייו לגבור על הנשיא. ובל נשכח את שיטת, האלקטורים הנהוגה בארצות הברית בה מי שגובר בכל רוב שהוא על המועמד בכל מדינה זוכה בכל האלקטורים של אותה מדינה וכדאי לזכור את בחירות 2000 עת ג’ורג בוש הבן ניצח את סגן הנשיא אל גור על סמך רוב האלקטורים, למרות  שהסיכום המצטבר של מצביעי ארצות הברית הצביעו בעד אל גור.