מי שמתבונן בהתנהלות של קיצוני הימין וקיצוני החרדים יכול לראות כי ישנם מאפיינים דומים ב- 2 הקבוצות.

מדובר ב- 2 קבוצות אשר שאיפתן העליונה והגלויה  היא להשליט במדינה את חוקי התורה, פשוטם כלשונם.

מי שבוחן את התנהלות של הציבור הדתי באיו”ש רואה לפניו ציבור אשר מקצין את התנהלותו הדתית ולא רק בהתייחס לאלמנט המשיחי, אלא גם לאלמנט הדתי גרידא. מדובר בגלישה של התנהלות לכוון החרדי.

כך לדוגמה נושא שירת נשים בצה”ל החל דווקא מכוונה של ישיבת הסדר  באלון מורה, כך הוזז קו דתי קיצוני גם לתוך צה”ל. האם מישהו היה מעז להתבטא כך או להעלות נושא זה לפני 20 שנה? הטענות נגד שירת נשים הן נגזרת של הדרת נשים , ואלו מחלחלות עתה כנורמה גם לציבור שהוגדר בעבר כדתי לאומי.

הקבוצות הקיצוניות באיו”ש שהתרחבו בצורה ניכרת בשנים האחרונות  (רק אתמול פורסם  בתקשורת כי האוטובוס שהסיע את המתפרעים בחטיבת אפרים יצא כשהוא עמוס תלמידי ישיבה מישיבת מרכז הרב בירושלים), אין דבר או חצי דבר עם הדמוקרטיה במדינה. מבחינתה של הקבוצה הימנית הקיצונית שלפעילותה היינו עדים לאחרונה, הדמוקרטיה רק מפריעה לפעילותם המשיחית , מבחינתם ליחסי המדינה בזירה הבינלאומית אין משמעות אלא לדברים אותם הם יבצעו.

אם המדינה תיגרר למלחמה או עימות אלים בעקבות פעילותם , אזי מבחינתם יש בכך אלמנט חיובי, שהרי מה שכתוב בתורה הוא החוק העליון .

הקבוצה החרדית היא רב גונית יותר , אך מטרתה הסופית היא אותה מטרה, השלטת חוקי התורה במדינה.  קבוצת מיעוט קטנה מתוכה  מוכן להרס המדינה (קבוצה בתוך נטורי קרתא שחברה אף לאחמדיניג’אד בהכחשת השואה) אך רובה מתייחסת למדינה  כפלטפורמה לניצול אשר ממנה נהנים ממירב הזכויות בלי שום חובות של ממש.

ליבת הבעיה של המגזר החרדי נובעת מהמנטרה תורתם אומנותם, מושג שבא לעולם למטרה אחת להימנע משרות חובה של חרדים בצה”ל. המשכו של מושג זה הוא בהימנעות מעבודה, שכן אלו החוסים תחת המטריה של תורתם אומנותם, זוכים לא רק בפטור משרות צבאי אלא גם מהטבות כספיות הניתנות על ידי המדינה לאותם אברכים בבחינת קיצבאות מחיה/ מלגות שמכשירות את חוסר נכונותם לשאת בנטל שווה כמו האוכלוסיה החילונית, אך בכך לא די , נציגי אותה קבוצה ויחד עמה גם נציגים של המתיישבים באיו”ש קבעו שורה של קריטריונים הנוגעים להטבות בקבלת סיוע לדיור למשל אשר עיקרם הוא מספר הילדים במשפחה, כאשר ברור לכל הוא כי רובו של המגזר החילוני אינו נופל במסגרת קריטריונים .

בפנינו תופעה נמשכת וזוחלת של נגיסת גופים דתיים אורתודוכסים קיצוניים ביכולתה של הממשלה לאכוף את החוק, ולחלק את הנטל במדינה בצורה שוויונית.

נגיסת הקבוצות הקיצוניות ביכולתה של המדינה לאכוף את חוקיה נגזרת קודם כל מהתנהלותה של הממשלה.

יאמר מי שיאמר הרי הממשלה היא ממשלה שמייצגת רוב חילוני, הכיצד נטען כאילו יש לממשלה זו יד בהתרחבות הקבוצות הקיצוניות?

התשובה היא כי הממשלה יצרה אוירה שעיקרה חוסר מעש ועצימת עיניים מול אותן קבוצות, כאשר לגבי המגזר החרדי מדובר בניסיון לקנות את תמיכתו הפוליטית של מגזר זה באמצעות הטבות כלכליות שאינן ניתנות לחילוניים במדינה כמו הקיצבאות האמורות ומלגות לאברכים (נושא הנמצא היום בבחינת בג”צ).

האוירה שיצרה הממשלה אינה נעצרת רק בתחומים הכלכליים, אלא מדובר בהתייחסותה של הממשלה לנושאי חקיקה שונים, החל מחקיקת חוק החרם לפיה כל מי שמתגורר במקום שנוי במחלוקת מבחינה פוליטית  יוכל לתבוע מי שקורא להחרים את המקום, והמשך דרך הניסיון לחוקק חוק שיחייב מועמדים לבית המשפט העליון לעבור שימוע בפני פוליטיקאים בכנסת, המשך דרך חוק התרומות , והמשך דרך השתלטות על ערוץ 1 וניסיון לחסל את ערוץ 10.

כאשר ביחס לאיו”ש מנסה הממשלה בכל מאודה לרצות את הקבוצות הקיצוניות על ידי פשרות שמשמעותן אי קיום פסיקה והתחייבויות בבית המשפט העליון להוריד התנחלויות בלתי חוקיות.

 יתכן ואם היה מדובר באלמנטים בודדים כל אחד בפני עצמו, איש לא היה שם לב לכך, אך כאשר אלמנטים אלו מצטברים על פני קופה קצרה וצפופה, אזי אלמנטים אלו שפוגעים בצורה כזו או אחרת בחופש הביטוי, יש בהם משום יצירת אוירה של הסתערות על כל מה שנתפס או כשמאלי, (ובעיני רבים מאנשי הימין בכלל וההתנחלויות בפרט כל מי שאינו מיישר קו עמם נתפס כשמאלני) או כחילוני, (כאשר לענין זה כל מי שאינו מיישר קו עם הקיצון החרדי גם דתיים מהמחנה הלאומי).

במחנה זה משתפים פעולה אנשי ש”ס (אלו משנים את התבטאויותיהם כזיקית ומנסים להסוות כלפי הציבור החילוני את עמדותיהם הרלבנטיות ביחס לכל נושא רלבנטי), ואנשי האיחוד הלאומי, יחד עם אנשי אגודת ישראל ואת הקו על פיו הם מתיישרים יוצרים השוליים הקיצוניים.

על הדמוקרטיה

בעיני ולתפיסתי , משמעה הבסיסי של הדמוקרטיה היא שמירה על זכויות המיעוט, אלא שהיחסים התהפכו והרוב זה המכונה הדומם נשלט לעשה על ידי מיעוט דתי חרדי בצרוף פרצי זעם של הימין הקיצוני .

חופש הדת הוא נגזרת של חופש הביטוי, אך יש לו פן נוסף והוא החופש מדת .

חופש הדת הוא היכולת לחיות באמונתך בלי לפגוע במרחב הציבורי של הזולת. דתיים אורתודוכסים חיים בכל קצוות תבל אך אינם מעיזים לפעול בדרך הקיצונית בה הם פועלים במדינה.

והגעתי למסקנה כי כל עוד לא נצליח לעשות  שלום בתוכנו לא נוכל לעשות שלום גם עם אויבנו וגרוע מכך אנו מכרסמים גם את מה שבנינו והגיע הזמן שהציבור בכלל והציבור הדתי והחרדי  בפרט יפנים כי המחאה הציבורית היא גם מחאה נגד ביטויים בלתי מקובלים של אורחות חיים שחלקם אימצו לעצמם, חלקם טפילים וחלקם אלימים,  אשר ביחד מבליטים את חוסר השוויון הנוגע לנטל במדינה ומי שרוצה זכויות שישא גם בנטל החובות וילמד להתחשב גם בדעות אחרות כי זו המשמעות האמיתית של דמוקרטיה להבדיל מאוליגרכיה.